פסק-דין בתיק ת"א 2480-05

1.         זהו פסק דין בתביעה, לחייב את הנתבעים בתשלום חוב נטען, בגין הרשאה לניהול מזנונים, בשטח המכללה שמפעילה התובעת, וכן חוב נטען, בגין שימוש בחשמל ומים. הוחלט לדחות את התביעה נגד הנתבעים מס' 3 ו-4, ולקבל באופן חלקי, את התביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו-2. להלן הנימוקים.

2.         התובעת, הינה עמותה המפעילה מכללה, להכשרת תלמידים במקצועות טכנולוגיים שונים.

            הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), הינה חברה, אשר עסקה בתקופה הרלוונטית, בין היתר, במתן שירותי קייטרינג. הנתבע מס' 2 היה בתקופה בה עוסקת התביעה, מנהל הנתבעת. הנתבע מס' 3, היה בעל מניותיה של הנתבעת, ומנהלה הרשום ברישומי רשם החברות, בתקופה האמורה. הנתבעת מס' 4, הינה חברה, אשר התאגדה ביום 4.1.2004, כאשר הנתבע מס' 3 היה בעל מניותיה, בעת הגשת התביעה.

            ביום 5.10.99, נכרתו בין התובעת והנתבעת, שלושה הסכמי הרשאה לניהול "בית אוכל". הסכם אחד מתייחס ע"פ כותרתו, לניהול "מנזה מרכזית" (להלן: "הסכם המנזה"), הסכם שני מתייחס לניהול "מזנון בית ספר תיכון" (להלן: "הסכם מזנון בית הספר התיכון"), והסכם שלישי מתייחס לניהול "מזנון חטיבת הביניים".

בכותרת כל אחד מההסכמים, פורטו שמות הצדדים: "המכללה הטכנולוגית באר שבע" (להלן: "התובעת" או "המכללה הטכנולוגית"), מצד אחד, ו "הגן המלכותי קייטרינג בע"מ", כ "בר הרשות", מצד שני. עם זאת, בכל אחד מההסכמים, מוטבעת גם חותמת "המכללה האקדמית להנדסה בנגב" (להלן: " המכללה האקדמית"), על גבי רוב דפי ההסכם. המכללה האקדמית חתומה בכל אחד מההסכמים, גם במקום שנועד לחתימת הצדדים, כשע"ג חותמתה מתנוססות שתי חתימות.

ההסכם כולל התחייבויות שונות של הנתבעת, ביחס לניהול המזנונים, כאשר בין היתר, התחייבה לקבל רישיון עסק כדין בגין כל מזנון, ולהימנע מלהפעיל את המזנונים ללא רישיון עסק. לענין זה הותנה: "...כי בר הרשות לא ישתחרר מאחריותו להפעיל את בית האוכל בשל כך כי בקשתו לקבלת הרשיון נדחתה".

הנתבעת התחייבה לשלם "דמי השתתפות", תמורת ההרשאה לנהל את המזנונים. בגין ההסכם הראשון, לניהול "מנזה מרכזית", התחייבה לשלם 12,500 ש"ח לחודש, בגין "מזנון בית ספר תיכון", התחייבה לשלם סך 2,500 ש"ח לחודש, ובגין "מזנון חטיבת הביניים" התחייבה לשלם סך 1,800 ש"ח לחודש.

כל אחד מההסכמים, כלל סעיף שכותרתו "התחייבות בר הרשות ו/או מנהליו" - סעיף 28 בהסכם "המנזה המרכזית", וסעיף 27 בהסכם מזנון בית הספר התיכון - במסגרתן נטל על עצמו הנתבע מס' 2 באופן אישי, לצד הנתבעת, את כל התחייבויותיה ע"פ ההסכמים. לשון הסעיף: "מנהלי בר הרשות, ה"ה משה אביטן, נוטלים על עצמם זאת, באופן אישי, כל התחייבות אשר נטל על עצמו בר-הרשות במסגרת הסכם זה, והוא/הם יחויבו על-פי הסכם זה, באופן אישי, יחד ולחוד עם בר-הרשות".

תקופת ההרשאה ע"פ ההסכמים היתה שנה אחת, והוגדרה כתקופת ניסיון, כאשר הותנה, כי הצדדים רשאים להאריך התקופה בהסכמה. לטענת התובעת, עמדו ההסכמים בתוקף עד יום 16.10.04.

כתב התביעה מפרט חוב נטען, בגין הסכם המנזה, ובגין הסכם מזנון בית הספר התיכון, לחודשים אוקטובר 2003 עד ספטמבר 2004, וכן יתרת חוב בסך 671 ש"ח, לחודש ספטמבר 2003. בנוסף, נתבע חוב נטען בגין צריכת מים וחשמל, החל מחודש ינואר 2003, בסך 12,475 ש"ח.  כתב התביעה איננו מתייחס להסכם השלישי, שעניינו ניהול מזנון בחטיבת הביניים.

התובעת טענה עוד, כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה ע"פ ההסכמים, בין היתר, באי הצגת רשיון עסק לפני התובעת, במכירת מוצרי מזון שאינם כלולים ברשימת המוצרים המוסכמים, באי קיום התחייבותה לעריכת ביטוח, ובאי עמידה בתנאי היגיינה נדרשים.

בעוד הנתבעת והנתבע מס' 2, נתבעו על פי התחייבויותיהם האישיות במסגרת ההסכמים, הרי שהנתבעים מס' 3 ו-4, נתבעו בעילה של הרמת מסך, ונטען, כי הנתבעת מס' 4 הוקמה רק כדי להתחמק מחובות הנתבעת, תוך ניצול  האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת מס' 4, לרעה.

סכום התביעה נכון למועד הגשתה - 217,035 ש"ח.

3.         הנתבעים עתרו בפתח כתב הגנתם, לסילוק התביעה על הסף, נגד הנתבעים מס' 3 ו-4, בהעדר יריבות, באשר איש מהם לא התקשר עם התובעת. הנתבעים גם הכחישו, את טענות התובעת, אשר עמדו בבסיס עתירתה, להרמת מסך ההתאגדות, ביחס לנתבעים אלה. בין היתר נטען, כי הנתבעת מס' 4 לא הוקמה ע"י הנתבע מס' 3, וכי הוא הפך להיות בעל מניות בה, רק בחודש יולי 2005, ולא היה קשור לפעילותה קודם לכן. עוד נטען, כי הנתבעות הינן חברות נפרדות, בעלות מטרות שונות, ועוסקות בפעילויות שונות.

            הנתבעים טענו, כי: "עובר למועד כריתת ההסכם נאמר לנתבע 2 כי הנתבעת 1 תהא הזכיינית לניהול בית האוכל בחצרים של התובעת ושל המכללה האקדמית וזאת למשך כל תקופת השכירות שעל-פי ההסכם". הנתבעים טענו, כי חרף ההתחייבות האמורה, הקימה המכללה האקדמית, כשנה לאחר ההתקשרות בין הצדדים, "מתקן ו/או בית אוכל בחצרה...", ובכך גרמה נזקים קשים לנתבעת, שהתבטאו בהפחתה משמעותית של כ-7,000 ש"ח עד 10,000 ש"ח, במחזור המכירות היומי שלה, והפסד נטו, בסך 2,000 ש"ח ליום, לכל הפחות.

            לענין הסכם מזנון בית הספר התיכון, טענו הנתבעים, כי הסכם זה "...לא קוים מעולם ע"י הנתבעת ולו ליום אחד". זאת, משום שהתובעת והמכללה האקדמית, לא קיימו את התחייבותן, להקצות מבנה לצורך ניהול המזנון, שכן, "לאחר חתימת ההסכם השני התברר כי לא קיים בתוך בית הספר התיכון שטח ו/או מבנה אשר ניתן להקצותו לצורך ממכר מוצרי מזון". זאת, גם לאחר שהנתבע מס' 2, פנה בענין זה, אל התובעת ואל המכללה האקדמית, ולאחר שהתקיימו ישיבות בנושא. לטענת הנתבעים, "...בשיחה שנערכה בין הנתבע 2 לבין מנהלת בית ספר התיכון, מסרה לו מנהלת בית הספר כי מבחינתה לא יוקצה בשטח בית ספרה, שטח ו/או מבנה לצורך ניהול בית אוכל". לטענת הנתבעים, נגרמו לנתבעת בשל כך, הפסדי הכנסה, שאותם העריכו בכ-2,000 ש"ח ליום. כמו כן טענו, כי יש להפחית מחישוב דמי השכירות, סך 2,500 ש"ח לחודש, החל מחודש אוקטובר 1999 ועד תום תקופת ההתקשרות, בשל אי קיום ההסכם האמור.

            לטענת הנתבעים, לאחר חתימת ההסכמים, פנתה הנתבעת אל הגורמים המוסמכים ברשות המקומית, לצורך קבלת רשיון עסק, והם דרשו ממנה להמציא תכניות של מבנה  "המנזה המרכזית". הנתבעת פנתה בענין זה אל התובעת, אשר השיבה, כי אין בידיה תכניות כאמור. הנתבעת ביקשה על כן, מעיריית באר שבע, רשיון עסק זמני, ולצורך כך מילאה אחר דרישות הרשויות, לרבות משרד הבריאות, עיריית באר שבע ורשות כיבוי האש. הנתבעת גם ערכה תכניות של המבנה, בהתאם לדרישות. לטענת הנתבעים, סירבו נציגי התובעת לחתום על התכניות, בטענות שונות, וגרמו בכך לסחבת. בהמשך, התקיימה ישיבה בין נציגי הנתבעת והתובעת, ואז התברר לנתבעת להפתעתה, שהמבנה שנמסר לשימושה לצורך ניהול הקיוסק, אינו שייך לתובעת, ועל כן, מנועה התובעת מלחתום על התכניות, לצורך קבלת רשיון עסק. התברר, שהמבנה מצוי בבעלות משרד העבודה והרווחה. כן התברר, כי אין למבנה היתר בניה כדין.

            בהקשר זה, טענו הנתבעים, כי התובעת כלל לא היתה רשאית להתקשר בהסכם, ביחס למבנה האמור, וממילא, לא היתה רשאית לדרוש תשלום בגין התרת השימוש בו.

            כמו כן, הוגש ביום 8.8.01, כתב אישום נגד הנתבעת, הנתבע מס' 2, ואדם נוסף, בגין ניהול עסק ללא רשיון. לטענת הנתבעים, הורשע האדם הנוסף, ע"פ כתב האישום האמור, ודרש ממנה פיצוי בסך 100,000 ש"ח, אותם, לטענת הנתבעת, יש להשית על התובעת.